לאור האלימות היהודית הגוברת נגד פלסטינים בשטחים ועל רקע תוצאות הבחירות, נזכרתי שבדצמבר 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הייתי שגרירה בדרום אפריקה כאשר כמה מאות יהודים ליברלים חתמו שם על עצומה וכותרתה "לא בשמי", NOT IN MY NAME. בכך הם הודיעו לציבור בדרום אפריקה שאין להם חלק במעשי ישראל בשטחים.
בראש החותמים עמד רוני קסרילס, בן למהגרים יהודים מליטא. הוא היה בכיר בזרוע הצבאית של ה-ANC, תנועת מחתרת שהפכה למפלגה השלטת אחרי האפרטהייד, וכיהן כשר. איש לא חשד שישראל פועלת בשמם, או שהם אחראים למעשיה.
לא זה מצבם של ארגונים יהודים בתפוצות. הכוונה לא לארגוני ימין מובהקים, כמו ZOA (ארגון ציוני אמריקה), ארגוני שמאל כמו ג'יי סטריט, שהוא ציוני וביקורתי, או ארגונים יהודים אנטי-ציונים. כוונתי לארגוני מרכז כמו בני ברית, ולארגונים ייצוגיים של הקהילות בעולם.
בהכללה ניתן לומר שהיחסים בין ישראל והתפוצות מבוססים על הדדיות. ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ביטוי לערכיו, התגשמות חלום הדורות, וכו'. מצדם, הארגונים היהודים בחו"ל תומכים בה. גם אם באופן פרטי יש למי מהם ביקורת על ממשלה כלשהי, משתמעת הנחה שאזרחי ישראל מחליטים, ומי שאינו חי כאן ומושפע ישירות מההחלטות - מוטב שיגבה מבחוץ.
אלא שדברים השתנו.
מאז הושבעה הממשלה הנוכחית, ישראל פועלת להשיל ערכים דמוקרטים-ליברלים, עימם מזדהים יהודים רבים. ועדיין, לשיטת הארגונים, מדובר בהחלטה של הבוחרים בישראל, והם לא הגיבו.
ואז בא שבעה באוקטובר. ההבנה העמוקה בדבר הגורל המשותף התעוררה ביתר שאת. יש בכך אולי להסביר את השתיקה של הארגונים נוכח מה שרבים ראו כהימשכות המלחמה לצרכים פוליטיים. אולי הייתה הסתייגות, לעתים מבוכה, אבל לא הושמעה ביקורת.
השתיקה בולטת במיוחד על רקע האלימות כלפי תושבי השטחים בידי מי שראש הממשלה מתעקש לכנות "קומץ". המבצעים נצפו משתמשים בציוד שהמדינה מספקת, לא ניכרים צעדים משמעותיים לעצור אותם, ולעתים יש שיתוף פעולה של לובשי מדים.
לכן מתבקשת השאלה, האם זו ישראל שבה תומכים יהודי התפוצות? האם המעשים משקפים את הערכים היהודיים שהם משתבחים בהם, את המוסר היהודי? גם אם אין להם בעיה מצפונית, הם בוודאי מבינים מה התמונות שרואים בעולם עושות לתדמית ישראל ולתמיכה בה, ומכאן לעצם עתידה. לכן עליהם לדרוש שכל ממשלה בישראל תנקוט בכל הצעדים האפשריים לעצור את המעשים.
למיטב ידיעתי, רוב אזרחי ישראל מתנגדים למעשי ה"קומץ", והם זקוקים לתמיכה. אם היהודים בגולה ימשיכו לשתוק, אפשר לפרש את הדממה כהסכמה. בשונה מהחותמים אז בדרום אפריקה, כאן מדובר במי שהקדישו משאבים ומאמצים לתמוך בישראל. אם הם לא יצהירו שהדברים לא נעשים בשמם, אל להם לבוא בטענות למי שייחס להם לכל הפחות אדישות לנישול ולאכזריות.
בשונה מהעצומה בדרום אפריקה, "לא בשמי" לא חייב להיות ביטוי לריחוק ודחייה. להפך. במיוחד לאחר הבחירות, כאשר המפלגות שמרכיבות את הקואליציה הנוכחית איבדו את הרוב, יש עוד פחות סיבות להתייחס לשתיקה כאל מעשה נייטרלי. אדרבא - גינוי נחרץ ודרישה לפעולה יכולים להיות ביטוי לדאגה כנה לעתידה המוסרי של ישראל, ולקיומה.
הכותבת היא שגרירה בדימוס