ארבעה בנובמבר. שלושים ואחת שנים לרצח המתועב. שלושים ואחת שנים של הסתה, של המרדה ושל שיסוי. שלושים ואחת שנים שבהן האיש שעמד על המרפסות, ואחר כך ירש את הכיסא, עמל בשיטתיות לשלול מיצחק רבין את הלגיטימיות שלו, גם אחרי מותו. ״מלאך חבלה״, כינה שמיר את בנימין נתניהו. ״ראש הכנופיה״, קרא לו רבין. שניהם ידעו בדיוק על מי הם מדברים, וכל אזרחי ישראל יודעים כיום.
באותו לילה, למיקרופון הראשון שנדחף לפניי ביציאה מאיכילוב, אמרתי ״הלכה לי המדינה״. אז זה נשמע כמו משפט של אבל. היום זו כבר קביעה עובדתית. מדינת ישראל של לפני הרצח לא חזרה, וכנראה גם לא תחזור. מה קרה לנו מאז? יותר שנאה, יותר מדון, יותר קרע. ובינתיים איבדנו את הידיעה הפשוטה שמדינה אפשר גם לנהל, ושתפקידו של מנהיג לנהל אותה עבור האזרחים, ולא להשתמש בה ובהם לצרכיו.
כי עם רבין לא נרצח רק תהליך השלום. נרצחה גם שיטה. נרצח מודל של מנהיגות שראה במדינה ערך שצריך לשרת ולנהל: להציב מטרות, לקבל החלטות, לבצע, לבדוק ולתקן כשצריך.
12 שנים הייתי איתו, יום ולילה, בשמחה ובעצב, בהצלחות ובכישלונות, כמעט בכל מצב שאפשר לדמיין. מעולם לא ראיתי אותו מאבד את קור הרוח. הוא ידע לכעוס, להתווכח ולחתוך החלטות, אבל לא איבד את הראש. באותה מידה, הוא מעולם לא ויתר על ישראליותה של המדינה ומעולם לא ויתר על יהודיותה. מבחינתו לא הייתה סתירה ביניהן. מדינה יהודית חזקה הייתה צריכה להיות גם ישראלית, ממלכתית, דמוקרטית ומעשית. בלי משיחיות ובלי פולחן אישיות. עם אחריות.
״שינוי סדרי עדיפויות״ הייתה הסיסמה ב־1992, ומי שחשב שזו עוד סיסמת בחירות לא הכיר את רבין. כל יום בממשלה ההיא נמדד בביצוע. היו לנו בפועל שתי ממשלות, אחת של נבחרים ואחת של מנכ״לים, ובכל יום שלישי יצא ״אוטובוס המנכ״לים״ לשטח, לראות מה זז ומה תקוע. יזמנו את נתב״ג 2000 ואת טרמינל 3, הנענו את כביש 6, הרחבנו והארנו את כביש ירושלים, ופתחנו כבישים בגליל ואת כביש חיפה. קבענו 14 ערים ורשויות בעדיפות לאומית, ולכל אחת מינינו מנכ״ל מלווה. הקמנו את העיר מודיעין. ביטלנו את תפקיד ״היועץ לענייני ערבים״, שריח של ממשל צבאי עוד נדף ממנו, והקמנו במקומו ועדת מנכ״לים לחברה הערבית. זו הייתה מהפכה במגזר הערבי, מהפכה בהתיישבות, מהפכה בחינוך. לא כולה הצליחה, וגם אנחנו טעינו לא מעט. אבל הייתה כתובת, הייתה תוכנית, והיה מי שבודק שהיא מתבצעת.
תסתכלו סביב היום. ממשלה שלא הצליחה לסיים מלחמה, שהשאירה חטופים למות בשבי, ושוועדת השרים שלה ליוקר המחיה התכנסה שבע פעמים, ומאז פברואר 2024 פשוט נעלמה. במקום תוכניות עבודה היא מייצרת ספינים בלי סוף. פעם בנו כאן מדינה ופעלנו למענה. היום מתחזקים כיסא ותו לא.
מדינה לא מנהלים רק בכבישים, בתקציבים ובישיבות מנכ״לים. מנהיגות נמדדת גם ביכולת לזהות את הנכסים האסטרטגיים שלה ולשמור עליהם. והנכס החשוב ביותר של ישראל היה ונשאר הברית עם ארצות הברית. הנשיא בוש האב סירב לתת לשמיר ערבויות להלוואות, כי שמיר התעקש להמשיך לשפוך כסף על ההתנחלויות. רבין נבחר ב־1992, שינה את סדרי העדיפויות, וקיבל עשרה מיליארד דולר ערבויות לקליטת העלייה מברית המועצות. ב־1994, אחרי שבקשות קודמות של ישראל נדחו, אישר ממשל קלינטון למכור לאוניברסיטאות בישראל מחשבי־על. זו נשמעת היום כמו ידיעה טכנית, אבל מי שזוכר איך נראתה אז הטכנולוגיה הישראלית יודע שזו הייתה עוד דלת שנפתחה בפני המהפכה הטכנולוגית. הנשיאים שבאו אחריו המשיכו באותו קו, עד שאובמה חתם ב־2016 על מזכר ההבנות הגדול ביותר בתולדות היחסים, 38 מיליארד דולר בעשור.
ומה עושה ראש הכנופיה? מוותר. ב־23 באוקטובר אמר בראיון טלוויזיה שהסיוע הביטחוני האמריקאי ״נגמר״, בלי החלטת קבינט ובלי החלטת ממשלה. אתמול סיפר דונלד טראמפ את האמת: ״עשיתי עסקה עם נתניהו שאנחנו מפסיקים לתת לישראל 4 מיליארד דולר בשנה״, והוסיף: ״הם בסדר עם זה, הם לא צריכים אותנו״. רבין נאבק על כל דולר ועל כל בורג, וידע שהברית עם אמריקה היא נכס אסטרטגי. נתניהו מוותר על ארבעה מיליארד דולר בשנה מיוזמתו כאילו היה מדובר בעודף בקופה של המכולת, ובאותה נשימה מבטיח להוסיף לביטחון 450 מיליארד שקל. מאיפה? תשאלו אותו. או תחכו לכלכלת הקריפטו.
אותו עיקרון הנחה את רבין גם בזירה הפלסטינית: השאלה שעניינה אותו הייתה מה משרת את האינטרס הישראלי. גם על אוסלו צריך לומר את האמת, כי שלושים ואחת שנים מספרים לכם עליהם שקרים. הסכמי אוסלו לא נתנו לפלסטינים מדינה. הם העבירו לרשות הפלסטינית את האחריות על חלק גדול מחיי היומיום שלהם: התקציב, החינוך, הבריאות והרשויות המקומיות. ובזה היה גם הרווח של ישראל: לראשונה מאז 1967 חדלנו לנהל בעצמנו חלק ניכר מחייהם של מיליוני פלסטינים, ולצד זה נבנה תיאום ביטחוני שבמשך השנים סייע לסכל פיגועים רבים. מי שהסית נגד ״פושעי אוסלו״ חותם היום על הסכמים גרועים בהרבה, ובמקביל מוביל אותנו בעיניים פקוחות אל מדינה אחת, שבה נחזור לנהל את בתי הספר בשכם ואת בתי החולים בעזה.
בימים האלה, ממש בשבוע שבו נדרשים מנהיגי גוש השינוי להחליט אם להקים ממשלה בכל מחיר או להיגרר איתנו שוב לבחירות, כדאי שיזכרו את הלקח הפשוט ביותר של רבין: מנהיג נמדד בהחלטות, לא בהבטחות. רבין לא שאל אם יאהבו אותו. הוא שאל מה טוב למדינה, ושילם על כך בחייו.
בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, שעות לפני העצרת, כשחשש שלא יגיעו מספיק אנשים, אמר לי יצחק: ״שבס, בוא נהיה אופטימיים״. רבין, הפסימיסט האולטימטיבי, מעודד אותי. שלושים ואחת שנים אני מנסה לקיים את הבקשה הזאת, ואני מודה שאף פעם זה לא היה קשה כמו היום. אף על פי כן, אני מסרב לוותר.
שלושים ואחת שנים אחרי הרצח, האיש שרבין קרא לו ״ראש הכנופיה״ עדיין יושב בכיסא שלו. החוב שלנו ליצחק פשוט: להחזיר את סדרי העדיפויות שלו, ולהוציא את הכנופיה מהלשכה לפני שיהיה מאוחר מדי. זה על כולנו.