כשוונדי דיבולד החליטה לעזוב את הכנסייה המורמונית ביום הולדתה ה-21, היא ידעה שההחלטה לא תתקבל בקלות. אבל המחיר החברתי ששילמה היה כבד במיוחד: לדבריה, כמעט כל החברים שהכירה ניתקו איתה קשר. "זה היה כאילו מעולם לא הייתי קיימת", סיפרה ל"סאן" הבריטי. הניתוק הזה היה סופה של דרך ארוכה שהחלה בילדות דתית בדרום קליפורניה, המשיכה בטקסים סודיים וב-18 חודשי שליחות נוקשים, והסתיימה בהחלטה לעזוב את כל מה שהכירה.
דיבולד, כיום בת 28, נולדה למשפחה המשתייכת לכנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים. בעקבות סדרת הריאליטי "החיים הסודיים של נשות המורמונים", שעוררה עניין מחודש באורח החיים של הקהילה, היא ונשים נוספות שפרשו מהכנסייה מספרות על הצדדים שפחות נראים על המסך: לחץ להתחתן בגיל צעיר, שאלות אינטימיות מצד מנהיגים דתיים, טקסים מסתוריים והקושי לעזוב אחרי חיים שלמים במסגרת האמונה. מבחינתן, מה שנראה מבחוץ כקהילה מלוכדת היה לעיתים גם מקור לפחד ולתחושה שאין דרך לצאת.
לחיצות ידיים סודיות, בגדים מיוחדים ואזהרות מפחידות
דיבולד גדלה ברנצ'ו קוקמונגה שבקליפורניה. אביה גדל בכנסייה המורמונית ואמה הצטרפה אליה בגיל 17, לאחר שפגשה מיסיונרים מורמונים בספרד. מגיל 12 השתתפה וונדי בפעילויות דתיות לבנות, ובמשך ארבע שנים אף הגיעה לשיעורי דת מדי בוקר לפני בית הספר.
"הייתי מסורה לחלוטין מהרגע שנולדתי. עברתי שטיפת מוח", סיפרה. "עמוק בפנים תמיד ידעתי שאני שונאת להיות מורמונית, אבל הפחד והלחץ גרמו לי להישאר נאמנה כדי להרגיש מוגנת".
אחת החוויות שזכורות לה במיוחד היא טקס ההקדשה, המכונה Endowment, שנערך במקדשים המורמוניים ונחשב לאחד הטקסים המקודשים ביותר בכנסייה. המשתתפים מתחייבים לשמור על מצוות הדת, לומדים סימנים ולחיצות ידיים סמליות ולובשים פריטי לבוש טקסיים.
"מלמדים אותך לחיצות ידיים סודיות ומזמורים שאת צריכה לבצע כדי שיאפשרו לך באופן סמלי להיכנס לגן עדן", סיפרה דיבולד. "יש פריטי לבוש שצריך ללבוש, להסיר ואז ללבוש שוב במהלך הטקס. את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הכנסייה ומנהיגיה, אפילו אם פירוש הדבר להקריב את חייך".
דיבולד אף תיארה אזהרות מפחידות מפני חשיפת סודות הטקס, ובהן אזכורים של שיסוף הגרון וקריעת הבטן. מדובר באלמנטים שאכן נכללו בעבר בטקסים המורמוניים, אך הוסרו מהם בשנת 1990, שנים רבות לפני שדיבולד הייתה בגיל שבו יכלה להשתתף בטקס בעצמה. לא ברור אם היא מתארת דברים ששמעה על הגרסה ההיסטורית של הטקס או חוויה אישית.
הכנסייה עצמה רואה בטקס התחייבות דתית מקודשת, ומדגישה כי הוא עבר שינויים לאורך השנים.
"גבר מבוגר שאל אותי שאלות מפורטות על חיי המין שלי"
לדברי דיבולד, הלחץ הדתי לא הסתיים בטקסים. אחד המסרים המרכזיים שקיבלה בילדותה היה שעליה להתחתן ולהפוך לאם בגיל צעיר. "אילו ההורים שלי יכלו להשיא אותי כבר בגיל 16, הם היו עושים את זה", אמרה. מבחינתה, להיות רעיה ואם הייתה המטרה העיקרית שהוצבה לנשים, לצד שמירה על נאמנותן לכנסייה.
כשהייתה בת 18, גבר בן 31 שהכירה במסגרת לימודי דת החל לחזר אחריה. לדבריה, פער הגילים לא עורר התנגדות בקהילה, ואנשים סביבה דווקא עודדו את הקשר. היחידה שהסתייגה ממנו הייתה חברה שלא השתייכה לכנסייה.
אישה נוספת שעזבה את הכנסייה, אמה קיי, תיארה את החיים בה כ"מערכת יחסים רעילה". לטענתה, הלחץ להתחתן בגיל צעיר נובע בין היתר מהאיסור הדתי על יחסי מין לפני הנישואים. "המורמונים כל כך מפחדים מחטאים מיניים, שהם מעדיפים שהילד שלהם יתחתן עם אדם זר שפגש לפני חודשיים מאשר שיקיים איתו יחסי מין מחוץ לנישואים", אמרה.
עוד בנושא
מורמונית חושפת את סודות הסקס של חברי הקהילה: "כולם שוכבים עם כולם"
לכתבה המלאה
אבל החלק הקשה ביותר מבחינתה היה דווקא המפגשים האישיים עם מנהיגי הדת, המכונים "ראיונות כשירות רוחנית". בפגישות האלה נבדקת מידת עמידתם של המאמינים בכללי הכנסייה, בין היתר לפני השתתפות בטקסים דתיים או יציאה לשליחות.
"גורמים לך להרגיש אשמה ולוחצים עלייך להתוודות על כל 'חטא מיני' בפני הבישוף, גבר מבוגר שאת נמצאת איתו בחדר סגור, והוא שואל שאלות מפורטות על החטאים המיניים שאת מודה בהם", סיפרה קיי. "זה מאוד לא נעים וטראומטי. הייתי יוצאת מהחדר מזיעה ומלאת חרדה".
הראיונות האלה עוררו לאורך השנים ביקורת מצד ארגונים הפועלים להגנה על קטינים. לפי הנהלים העדכניים של הכנסייה, במפגש עם קטין חייב להיות נוכח הורה או מבוגר נוסף, שיכול לשבת בחדר עצמו או להמתין מחוצה לו.
הטענות על ניצול יחסי הכוח בקהילה אינן חדשות. בשנת 2017 סיפרה ל"גרדיאן" אישה בשם הבדוי קרול כי אביה אנס אותה כשהייתה בת שמונה, כעונש על כך שלא קמה להעיד על אמונתה במהלך טקס הטבילה שלה.
"אלה גברים בעמדות כוח שמנצלים את הסמכות שלהם", אמרה. "בכנסייה המורמונית, כמו בכל קהילה דתית פטריארכלית, הדברים האלה מרוכזים ומוסתרים יותר, ויש לחץ עצום לסלוח ולא לעורר מהומות".
המורמונית שחושפת את סודות הסקס של הקהילה
צילום: @taylorfrankiepaul
"ביום הולדתי ה-21 פשוט יצאתי מהכנסייה ולא חזרתי"
עבור דיבולד, נקודת השבירה הגיעה במהלך שליחות דתית שנמשכה 18 חודשים בגילברט שבאריזונה.
מיסיונרים מורמונים צעירים נשלחים להפיץ את אמונתם ולצרף חברים חדשים לכנסייה. אבל דיבולד תיארה את השליחות שלה כחוויה מבודדת ותובענית במיוחד.
"את מנותקת לחלוטין מהעולם, מהחדשות, מכל החברים והמשפחה", סיפרה. לדבריה, באותה תקופה הייתה לה אפשרות מוגבלת מאוד לתקשר עם הקרובים אליה, בעיקר באמצעות דואר אלקטרוני. בשנת 2019 שינתה הכנסייה את הכללים ואפשרה למיסיונרים גם שיחות טלפון ווידאו שבועיות עם משפחותיהם.
סדר היום שתיארה היה קפדני: השכמה בשש בבוקר, חצי שעה של פעילות גופנית, שעתיים של לימודי קודש ויציאה מהבית עד עשר בבוקר. משם נמשכה הפעילות המיסיונרית עד תשע בערב.
לדבריה, המיסיונרים נדרשו לעמוד ביעדים של שיחות עם תושבים, הזמנות להצטרף לכנסייה וטקסי הטבלה. "אם לא עמדת במכסות, אמרו לך שזה כנראה מפני שאת לא ממושמעת מספיק".
היא אף טענה שהמיסיונרים הונחו שלא לקבל סירוב כתשובה, ושבאזורים עניים ובשכונות שבהן רמת ההשכלה נמוכה יותר סיכוייהם לגייס מאמינים חדשים גבוהים יותר.
כשחזרה הביתה החלה לפקפק בגלוי בתורת הכנסייה ולהחסיר מפגשים. לדבריה, מנהיגי הקהילה הכניסו את שמה לרשימה והחלו לעקוב אחר נוכחותה. אנשים שלא הכירה נהגו ללוות אותה לשיעורים כדי לוודא שהיא מגיעה, וחבריה התבקשו להתרחק ממנה כדי שלא תערער גם את אמונתם.
"אם את לא מתיישרת לפי הכללים, לא יקבלו אותך. את הופכת לבעיה", סיפרה.
ההחלטה הסופית הגיעה ביום הולדתה ה-21, שחל ביום ראשון בשנת 2019. "פיזית כבר לא יכולתי להמשיך להגיע. הצלחתי לשבת בכנסייה רק שעה אחת מתוך שלוש, ואז הגוף שלי פשוט קם ויצא. מעולם לא הסתכלתי לאחור".
לאחר שעזבה פנתה לטיפול פסיכולוגי, שסייע לה להתמודד עם הפחד לספר למשפחתה ולחבריה על החלטתה.
אמה, לדבריה, הייתה שבורת לב, בעוד שאביה גילה הבנה רבה יותר. אבל את המחיר הכבד ביותר שילמה בחייה החברתיים.
"כל חבר שהכרתי עד אותו רגע הפסיק לדבר איתי. זה היה כאילו מעולם לא הייתי קיימת", סיפרה.
דיבולד, שמתגוררת כיום בפונטנה שבקליפורניה ופועלת ברשתות החברתיות, בחרה לחשוף את סיפורה כדי להסביר מדוע מבחינתה העזיבה לא הייתה רק החלטה להפסיק להאמין, אלא ניסיון לבנות מחדש חיים שלמים.
חשוב להבחין בין הכנסייה המורמונית המרכזית, שאליה השתייכה דיבולד, לבין הפלגים הפונדמנטליסטיים שהתפצלו ממנה וממשיכים לקיים פוליגמיה. הכנסייה המרכזית אסרה נישואים מרובים כבר בסוף המאה ה-19 ואינה מכירה בקבוצות האלה כחלק ממנה.
אבל בעיני הנשים שהתראיינו ל"סאן", גם ללא קשר לפלגים הקיצוניים, החיים בכנסייה הותירו צלקות עמוקות. עבור דיבולד, לפחות, החופש לבחור את דרכה הגיע עם מחיר שלא ציפתה לשלם: אובדן כמעט מוחלט של המעגל החברתי שבו גדלה.