היא כמעט מתה בלידה. מה שסיפרה אחר כך גרם לרופאה לבכות

הסיפור התחיל עוד במהלך ההיריון, בשנת 2012. בבדיקת אולטרסאונד התברר שארנולד סובלת משליית פתח, מצב שבו השליה מכסה את צוואר הרחם ועלולה לחסום את מעבר התינוק בלידה. הרופאים הסבירו לה שאם השליה לא תשנה את מיקומה, היא תצטרך לעבור ניתוח קיסרי.

כשחזרה הביתה וקראה על הסיבוך, חוותה לדבריה משהו שלא הצליחה להסביר. היא ראתה מעין סרט שבו היא שוכבת על שולחן הניתוחים, בעלה מחזיק את בנם שזה עתה נולד, והרופאים נאבקים בדימום כבד שמציף את הרצפה. בחיזיון שלה, היא הייתה בטוחה שהיא מתה.

"לא ידעתי למה אני רואה את זה, אבל מיד הרגשתי שהחזון הזה אמיתי", סיפרה.

התחושות הלכו והתגברו. ארנולד השתכנעה שהיא מפתחת גם שליה נעוצה, סיבוך שבו השליה נצמדת עמוק מדי לדופן הרחם ועלולה לגרום לדימום מסכן חיים. היא שיתפה את הרופאים בחששותיה, ולאחר התייעצויות הוחלט להיערך מראש גם לאפשרות של דימום חמור, עם מנות דם נוספות וציוד החייאה זמין.

ימים אחדים לפני הניתוח המתוכנן היא הובהלה לבית החולים בעקבות דימום. במהלך הלידה סבלה מתסחיף מי שפיר, סיבוך נדיר ומסכן חיים, שפגע במנגנון קרישת הדם וגרם לדימום קשה.

לבה של ארנולד נעצר למשך 37 שניות והיא נזקקה להחייאה. הרופאים נאלצו לכרות את רחמה, והיא קיבלה לא פחות מ-60 מנות דם. לאחר מכן הייתה בתרדמת יזומה במשך כמה ימים. בסופו של דבר התאוששה והתאחדה עם בנה, שנולד בריא.

לאחר שהשתחררה מבית החולים, ארנולד פנתה לטיפול בהיפנוזה כדי להבין את מה שעברה. היא תיעדה את המפגשים, ובמהלכם תיארה פרטים מדויקים להפליא מחדר הניתוח, שלכאורה לא הייתה יכולה לראות או לשמוע במצבה.

בין היתר סיפרה שרופא שהחדיר צינור הנשמה לקנה הנשימה שלה חזר ואמר "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות". היא גם תיארה כיצד רופא אחר, ולא זה שציפתה שיילד אותה, היה מי שחילץ את התינוק.

ארנולד זכרה כיצד גופה התרומם ממיטת הניתוח זמן קצר לפני שלבה נעצר, וכיצד הצוות נאלץ להשתמש בנקז נוסף בגלל הדימום הכבד. היא אף תיארה איזו אחות החלה לבצע בה עיסויי חזה, את צבע שיערה של האחות שהזעיקה את צוות ההחייאה ואת העובדה שבחדר היו שתי עגלות החייאה, משום שהראשונה הייתה תקולה.

כשהציגה את ההקלטות לרופאים שטיפלו בה, הם אישרו לדבריה רבים מהפרטים.

"כשהיא תיארה את מה שראתה מחוץ לגופה, את מה שקרה עם הצוות ואת השיחות שהתנהלו שם, לא הייתה שום דרך שהיא יכלה לשמוע את הדברים האלה במצבה", סיפרה אחת הרופאות המיילדות שטיפלו בה.

"זה הדהים אותי. התרגשתי עד דמעות. זה באמת פתח לי את הראש... אבל אי אפשר להתכחש למה שהיא תיארה".

אחד הרגעים המפתיעים התרחש כשארנולד חזרה למחלקת היולדות כדי לחגוג את יום הולדתו הראשון של בנה. אחות ניגשה אליה ואמרה: "את בטח לא זוכרת אותי, אבל...". ארנולד קטעה אותה והשיבה: "את זו ששברת לי את הצלעות!". זו הייתה האחות שביצעה בה את עיסויי החזה במהלך ההחייאה.

החוקרת מרג'ורי וולאקוט מאוניברסיטת אורגון, שפרסמה את תיאור המקרה, סבורה שהוא מחזק את האפשרות שחוויות סף מוות שכיחות יותר מכפי שנהוג לחשוב.

על פי מחקרים שמוזכרים במאמר, כ-10 עד 12 אחוזים מהאנשים ששורדים דום לב או פגיעה קשה בתפקוד המוח מדווחים על חוויית סף מוות. וולאקוט מעלה את האפשרות שגם חלק מהאנשים שאינם מדווחים על חוויה כזו עברו אותה, אך אינם מצליחים להיזכר בה.

עם זאת, חשוב להבחין בין סיפורה יוצא הדופן של ארנולד לבין הוכחה מדעית. מדובר בתיאור מקרה יחיד, והיפנוזה אינה נחשבת לשיטה מוכחת לשחזור זיכרונות מדויקים. מחקרים אחרים מצאו שהיא עלולה דווקא להגביר את הביטחון של אדם בזיכרונות שגויים או בכאלה שנוצרו בהשפעת סוגסטיה.

המקרה של ארנולד אינו מוכיח שאפשר לראות את המתרחש מחוץ לגוף בזמן דום לב, וגם לא שניתן לחזות את העתיד. אבל הוא מוסיף סיפור מסקרן במיוחד לדיון המדעי המתמשך על תודעה, זיכרון ומה שעובר על המוח ברגעים שבהם החיים תלויים על בלימה.