היום שאחרי ברקו: מכבדים, אבל מחקים את המבטא של אביגדור ליברמן

זו לא הפעם הראשונה שבה אייל ברקוביץ' חוטא בגזענות. בעבר התבטא נגד מינוי של שחקן לא יהודי כקפטן נבחרת ישראל, בנימוק שקפטן חייב לשיר את "התקווה", כולל השורה "נפש יהודי הומייה".

ובעצם לא צריך ללכת כל כך רחוק: רק בשבוע שעבר הוא עלב בקולגהל וסי אהריש, שנקלעה לעימות אתו ועם שותפתו להגשה, מוריה אסרף - והסב את תשומת ליבה לכך שהיא "לא בכפר". אהריש אמנם משכילה מברקוביץ' ורהוטה עשרות מונים ממנו, אבל היא ערבייה, אז מבחינת ברקו, היא מהכפר.

אייל ברקוביץ', למרות האמור לעיל, הוא דמות מעניינת: מציג תמיד קונפליקט פנימי שפורץ החוצה ומערער את סביבתו. זה הפך אותו לכדורגלן יצירתי, אבל גם לכזה שסיים בסכסוך כמעט כל חוזה בקבוצות שדרכן עברה הקריירה המפוארת שלו.

מאותו המקום בדיוק הוא גם איש תקשורת מעניין בעיני, שטחי בהבנתו אבל מדבר בביטחון עצמי מטורף, ששומר על בהונותיהם הן את שותפיו להגשה והן את המרואיינים. לעיתים קרובות זה חסר כל חן, לשון המעטה, אבל לרוב זה מעניין.

בלעדיו נראתה מהדורת "מוריה וברקו" אמש כמו פעולה בצופים. סליחה, אמרתי צופים? מתאים יותר "בית"ר". אסרף פתחה במונולוג על ציד מכשפות שמתנהל כביכול אחר עיתונאים שאינם מתיישרים עם הדעות בתקשורת שאותה היא מכנה ה"מיינסטרים". לראייה היא מביאה מאמר דעה מאתר "הארץ" שקרא לפטר אותה.

שותפה הזמני להגשה, יובל שגב, מחרה מחזיק אחריה – ומיד אחריהם משווה ואף מעלה הכתב המדיני, מיכאל שמש. דווקא הוא, כך הוא מסביר, בגלל היותו בן למגזר החרדי, שספג עלבונות כה רבים, מבין את הצורך לנהוג בנימוס בכבודו ובדעותיו של האחר.

עכשיו אני יודע שלא תאמינו לי, כי אפילו אני לא האמנתי לעצמי והרצתי את השידור כמה פעמים קדימה ואחורה כדי לבדוק, אבל בסך הכל כמה דקות אחרי נאום "כבוד האדם וחירותו", הפכו המילים בסלע של שמש לחיקוי נלעג במיוחד, במבטא רוסי (או בעצם מולדובי), של אביגדור ליברמן...

שמש התאונן על ליברמן ואמר: "אביגדור ליברמן נוהג באכזריות, הוא לא מרחם אפילו על גדי איזנקוט" – עד כאן זכותו המלאה כמובן, רק שמיד אחר כך הוא מחקה מבטא רוסי ומשחזר אמירה של ליברמן, לאמור: "מה הבעיה? דקה אחרי הבחירות אנחנו נכנסים לחדר". זה היה לא פחות ממהפנט ובעיקר רגיש לכבודם של כל המגזרים בחברה הישראלית.

אני מקווה שאסרף לא תחשוד בי בצייד מכשפות בשם המיינסטרים, אם אומר שעכשיו צריכים לבדוק בערוץ 13 האם חיקוי נלעג של מבטא זר אינו סיבה להשעיה.

אילה חסון יכולה להיות גאה במורשתה: עסקינן בתכנית ימין על מלא - ולמעט העמדת הפנים והיומרה להיות "אובייקטיביים" זה בסדר גמור.

גם אם יש לי מחלוקת עם הדעות, אין מחלוקת באשר ללגיטימיות של דיון מוטה שכזה להתקיים. אם בחדשות 12 למשל מקיפים את עמית סגל בבן כספית, אמנון אברמוביץ' וגיא פלג, אפשר לעשות את אותו הדבר גם לאביעד גליקמן, שהחליף את שמש על הכיסא החם.

מי עוד בפאנל? ענבר גולדשטיין, יזמית חברתית, בת למשפחה שכולה מטבח 7 באוקטובר, שהטענה העיקרית שאפשר להפנות כלפיה היא שאינה תורמת דבר לשואו הטלוויזיוני, אם אפשר לקרוא כך למה שנראה אמש כפעולה בתנועת נוער.

והיא עוד טובה לעומת אילן לוטן, לשעבר בכיר בשב"כ ואיש שגורם לסיד שמתייבש על הקיר להיראות צבעוני ומרתק.

משלים את הפאנל מי שמוצג כ"יועץ אסטרטגי", נבו כהן. כהן היה בבחירות הקודמות האסטרטג של "עוצמה יהודית", מפלגתו של איתמר בן גביר, כלומר קשר הדעות בתכנית היא מימין למרכז ועד לימין הקיצוני.

אתם יודעים מה? אפילו זה בסדר גמור, שנאמר: "יפרחו אלף פרחים" ואם השעה הבאה באותו ערוץ היא של רביב דרוקר וברוך קרא, עם שיוך (לא מפלגתי אבל פוליטי) ברור למדי, אין מניעה שהשעה שתקדם לה תהיה ההפך הגמור.

כלומר, הבעיה העיקרית עם "מוריה וברקו" במתכונתה החסרה כ"מוריה ושגב", שהיא רדודה ומשעממת, כי אצל דרוקר ושות', אם להמשיך את ההשוואה, גם כשאני לא מסכים לחלוטין, אני לפחות נהנה מהדינמיקה.

כך אירע שבערך בשש וחצי, כשעלה עו"ד אילן בומבך, היועץ המשפטי של הליכוד, להסביר איך הבחירות נגנבו (טענה שמתבררת בכל יום שעובר כחסרת בסיס משפטי, אבל ממש כמו תאוריות הקונספירציה שהפיץ אותו מחנה, ביחס ל-7 באוקטובר, היא לא נזקקת לעובדה או הוכחה כדי להתנחל בלבבות ה"בייס"), נשברתי ונטשתי את השעמומון הזה במחשבה שלא האמנתי שאי פעם תחלוף במוחי: הלוואי שתסתיים כבר ההשעיה של אייל ברקוביץ'!